שאלת הזהות בזוגיות בדרך כלל מתעוררת בשני שלבים של החיים הזוגיים: בשלב הראשון המתרחש בדרך כלל, במהלך השנה הראשונה שלאחר החתונה – לאחר "ירח הדבש" מתחיל מעין ריקוד זוגי בו מתחילות להתקבע הנורמות והגבולות בזוגיות, בתקופה זו נקבעים ההרגלים וחלוקת התפקידים.
לעיתים זה זורם בהסכמה ולעיתים זה יוצר קונפליקטים וחיכוכים בין בני הזוג. השלב הבא הוא שלב אמצע החיים, בסביבות גיל הארבעים לאחר שהזוג התבסס מעט, יש כבר ילדים ורכוש משותף, ואפשר רגע לעצור את מרוץ החיים ולשאול – רגע מה איתי?
באותו רגע של עצירה, העזה אישה אחת להרים את הטלפון ולבקש עזרה, היא סיפרה:
אני בת 45 נשואה 23 שנה, יש לנו 4 ילדים בגילאי 19,17,12,9 מאז שילדתי אני בבית, מטפלת בכולם. מנקה, מבשלת, הולכת לימי הורים, בעקבות עבודתו של בעלי עברנו לאזור מגורים אחר, מרוחק ממשפחתי. כל השנים לא עשיתי לעצמי שום דבר, לא למדתי, לא עבדתי, לא יצרתי קשרים חברתיים, רק דאגתי שכולם יהיו בסדר. ישבתי בבית וגידלתי את הילדים במסירות, בעלי כל השנים עבד מחוץ לבית, יצא וחזר מתי שהוא רוצה, ניהל חיים שלמים מחוץ לבית, למד, התקדם בעבודה והצליח. ואני כלום, אפילו חברות כבר אין לי היום. היום אני מרגישה סמרטוט של כולם, אני מרגישה שהכל מתפרק, הילדים לא מתחשבים בי, הם לא עוזרים בבית גם בעלי לא דבר. ורק אני, מרגישה כמו משרתת של כולם. אנחנו מרבים לריב, אפילו היחסים האינטימיים בינינו נפגעו. אני לא רוצה שהוא יעשה לי טובה, אני "גידלתי" אותו עזרתי לו ללמוד ולהתפתח ועכשיו הוא לא שם עליי.
מרגיז אותי שככה אני מרגישה, מושפלת, מנוצלת, לא מוערכת ולא אהובה לא על ידי בעלי וילדיי. אני כועסת על עצמי שאני כזאת, אני משתגעת, אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה!? זו לא אני! רציתי לעצמי חיים אחרים, תמיד חשבתי שאגדל משפחה לתפארת... היום אני מתלבטת להתגרש? להמשיך ולשמור על המשפחה? אבל מה איתי??
כולנו מתחילים קשר מתוך כוונה לזוגיות אינטימית, בריאה ומספקת. אלא שלעיתים, מבלי להיות מודעים לכך, אנו מוותרים על עצמנו. אנו מוכנים לעשות הכול, מתנהגים ופועלים למען בן הזוג, בלבד שתהיה לנו זוגיות. אנו עושים כל שביכולתנו כדי לגרום לבן זוגנו לאהוב אותנו יותר, כדי להרגיש שבן הזוג לא יכול בלעדינו. אנו עושים זאת מתוך וויתור על הרצונות שלנו.
הבעיה היא, שכשאנו מוותרים על האישיות שלנו (תחביבים, מאוויים, חלומות, קשרים..) למען הזוגיות, אנו מוותרים על הזהות שלנו, על מי שאנחנו באמת. כשאנו מוותרים על הזהות שלנו למען הזוגיות, אנו עשויים למצוא את עצמנו מעניקים ללא גבולות, מתוך ציפייה וצורך לקבל חזרה את אותה אהבה. כשציפיות אלה אינן מתגשמות אנו מאוכזבים ומתוסכלים כלפי בן הזוג שלנו. מבלי לשים לב, אנחנו הופכים להיות ממורמרים ותובעניים, אנחנו תובעים את ה"מגיע" לנו מבן זוגנו. תובענות זאת עשויה לגרום לבן הזוג להרגיש חנוק, לחוץ, כאילו אנו כופים עליו דבר שאינו יכול או רוצה להעניק. אז, מתפתחים מריבות וחיכוכים שעשויים להביא לפרידה מתוך רצון להיחלץ מהמצב.
לרוב, איננו מודעים לתהליך הזה. איננו מודעים לצרכים ולחסכים שאנו גרמנו לעצמנו, אותם חסכים שגרמו לנו לאבד את זהותנו. למעשה, ביטול הזהות שלנו אינו מאפשר לנו לטפח קשרי זוגיות של הערכה וכבוד הדדיים, של נתינה וקבלה. יחסים שבהם אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להיות מי שאנחנו באמת, יחסים שבהם אנחנו מרגישים לא מסופקים. אלו הם יחסים שלא מטפחים זוגיות אותנטית ואינטימית.
אבל, כשאנו מכבדים את עצמנו, אוהבים את עצמנו, מבטאים את מי שאנחנו באמת. יש לנו אפשרות לטפח זוגיות מתוך עוצמה, מתוך היכרות של האיכויות של כל אחד מבני הזוג, מתוך קבלה של עצמנו ושל בן הזוג. ולכן, בכל שלב בחיים חשוב להעניק לבן הזוג אבל גם לעצמנו, חשוב לאהוב את בן הזוג והילדים אבל גם את עצמנו. כשאנחנו מרגישים מסופקים ושלמים עם העצמי שלנו, יש לנו יותר כוחות להעניק גם לאחרים סביבנו.
