מידת הציות של ילדים להוריהם בעבר הייתה גבוהה, מיידית וללא עוררין, בימינו הורים רבים מרגישים חוסר אונים מול הידיעה שכשהם מבקשים מילדיהם עזרה או לבצע משימה כמו לסדר את החדר שלהם, להדיח כלים, או "חלילה" להשקות את הגינה, הם נתקלים בתגובת סירוב כמו: "למה לא תעשה אתה", "אין לי חשק עכשיו", "אוף אמא תעזבי אותי", "למה אני"? ועוד.. תגובות יצירתיות למיניהן. בימנו כבר מגיל צעיר ילדים מעלים סימני שאלה לבקשות של הוריהם. לנוכח זאת הורים מרגישים אוזלת יד, רבים מההורים מוותרים ואף מעידים על עצמם כחסרי יכולת להתמודד עם התופעה. ככל שהילד מרדן ועקשן יותר, כך גם הוויתור של הוריהם גדל.
תופעה זאת הולכת ומחמירה עם גיל הילדים. ככל שהילדים מתבגרים, הורים המנסים להציב את הגבולות שיגנו על ילדיהם כמו: שעת חזרה מבילוי, שעות שיטוט במחשב, איסור על עישון וכד' נתקלים שוב בתגובות "עוינות", בסירוב עקשני להקשיב שלא נדבר על לבצע.
הורים רבים אומרים לי "וויתרתי אין לי כוח" או "עזבי עדיף לי לעשות לבד, זה יהיה יותר מהר, יותר טוב ובפחות וויכוחים". האם זאת באמת הדרך הנכונה? האם אנחנו כהורים באמת משיגים את מה שאנחנו רוצים? או שאנחנו נכנעים למצב המצוי ואפילו במודע מוותרים על השאיפה להגיע למצב הרצוי עם ילדינו? אני שואלת – מה קרה לנו ההורים שהסכמנו כל כך בקלות לוותר על המקום שלנו כהורים מחנכים, מנהיגים, סמכותיים?
כדי שהורים יבינו שחובתם להחזיר לעצמם את סמכותם כהורים, עליהם להבין שבהתנהגות של וויתור תמידי לילדיהם הם פוגעים בו, הורה חלש שלא מצליח להפעיל את סמכותו מחליש את ילדיו, הורה כזה מחנך את ילדיו להיות יותר תוקפני עבור עצמו בלבד, הילדים מתחנכים לדרוש ולקבל "כאן ועכשיו" בלי לדחות סיפוקים, בלי להתאמץ בעצמם ולהשיג, בלי ליהנות מחוויית ההצלחה שבאה אחרי מאמץ אישי. ילדים כאלה מתקשים להתמודד עם אתגרים של ה"עולם האמיתי" המציאותי, הם הופכים בהתבגרותם להיות יותר תלותיים בהוריהם ויותר מתוסכלים כאשר הם לא משיגים את מה שהם רוצים.לעיתים התוצאות אף יותר הרסניות כמו: נשירה מבית הספר, אלימות, עבריינות, שימוש בסמים וכד'.
ישנם ילדים שמתרגמים את התנהגות הוריהם כחוסר אכפתיות, בשיחות הם טוענים "תמיד עשיתי מה שרציתי, לא היה מי שיגיד לי לא!" ובהתבגרותם המאוחרת הם "מתחשבנים" עם ההורים על כך שהם לא היו מודל לחיקוי או לא היו לעזר כיד מכוונת. היום ברור יותר מתמיד, בכל גיל מילדות ועד בכלל, ילדים זקוקים להוריהם - כהורים משמעותיים עבורם ולא כהורים פונקציונאליים בלבד.
הוכח על ידי מחקרים שילדים שאינם נדרשים לעשייה על ידי הוריהם (וגם על ידי מוריהם בביה"ס) עשייה אישית או משפחתית מפתחים דימוי עצמי נמוך. לעומת זאת, ציפיות של הורים מילדיהם לממש את הפוטנציאל שלהם או בוודאי לדרוש מהם לעשות את מה שהם מסוגלים לעשות במקום לעשות עבורם, מלמד אותם לסמוך על עצמם, מחזק אצלם את תחושת המסוגלות העצמית, מעלה את הדימוי העצמי ומסייע להתפתחותם בכל תחומי החיים.
